בואו לקחת חלק

דניאלה שציגליק

חוויית התגלית שלי

 

תגלית , פרויקט תגלית

 

מאז ומתמיד רציתי לצאת לתגלית, מי לא רוצה לצאת לטייל במשך חמישה ימים עם חברה מחו"ל?

כשניתנה לי האפשרות לצאת לתגלית דרך העבודה, קיוויתי (כמעט כמו כל אחד שחושב לצאת

לתגלית) להצטרף לקבוצה של אמריקאים, איתם הרי הכי כיף, לא? אך למרות כל הציפיות והבקשות

שלי, שובצתי לקבוצה של רוסים וזה היה הדבר הכי טוב שיכל היה לקרות לי.

 

בכנס ההכנה הרגשתי נורא לא בנוח, כל כך הרבה דוברי רוסית סביבי. מה לי ולרוסית? רוסית זה רק

בשביל לתקשר עם המשפחה, לדבר עם סבתא ולפעמים עם ההורים, וזהו... לכל הסיפורים שהציגו

בכנס התייחסתי נורא בציניות, אבל החלטתי לקחת את תגלית כחוויה, אני כבר כאן, לא? וואלה,

הסיפורים נכונים, החל בהכרת חברים חדשים ועד לבלות יותר עם המשפחה כדי לחזק את הרוסית

(אחרת איך אני אתכתב עם החברה מרוסיה? אפילו הוצאתי ספרים ישנים כדי לשפר את הכתיבה)

ההתארגנות לתגלית הייתה כדרך אגב, בעיקר בבוקר לפני שיצאתי מהבית. אבל מה יש להתארגן?

טיילתי כל כך הרבה פעמים, מה כל כך מיוחד בפעם הזאת? אבל בערך מהרגע הראשון לא הייתה

אף שניה שלא הייתה מיוחדת!

 

בדיעבד, הכאפה הראשונה שקיבלתי הייתה, בשיחה עם החברה הישראלים על המפגש, אני לתומי

רשמתי משהו על הפגישה עם הרוסים ואז מישהו שאל אותי "מה רוסים? מה את?" לא ידעתי מה

לענות לו.. מה זאת אומרת מה אני, אני ישראלית, אין לזהות שלי שום קשר לרוסיה, אני לא נראית

כמו רוסיה, לא נשמעת כמו רוסיה ובדרך כלל כשאנשים שומעים אותי בפעם הראשונה מדברת

ברוסית הם חוטפים התקף לב קטן ופשוט לא מאמינים לי. האמת, מעולה לי ככה, לא רוצה להיות

רוסיה, אין בזה שום דבר טוב... אני מעדיפה להיחשב אשכנזייה.. כן, אני בהחלט אשכנזייה!

העלייה לאוטובוס הייתה נורא מלחיצה, אל מה אני נכנסת? מה לי ולרוסים? אולי לחתוך הביתה על

עוד אפשר? אבל למרבה הפלא לא היו אנשים עם שני ראשים, טרנינג וגרבים וסנדלים באוטובוס

(האמת כן היו סנדלים וגרביים, רוסים בכל זאת) אלה היו חברה צעירים בדיוק כמונו שנורא שמחו

לפגוש אותנו.

 

ההתחלה נראית לי עכשיו כמו חלום מעורפל, כל כך הרבה שמות, פרצופים, לחיצות יד, חיבוקים..

זהו אנחנו כבר החברים, לא דמיינתי לעצמי עד כמה זה נכון וכמה החמישה ימים האלה יהיו

עוצמתיים, כבר בערב הראשון (סה"כ כמה שעות אחרי שהתחלנו) הרגשתי כאילו אני חלק בלתי

נפרד מהקבוצה. בהתחלה הרגשתי צורך להיות קרוב לחברה הישראלים, ליתר ביטחון ככה.. אבל

תוך כמה שעות ספורות, ישראלים? מי? למה? יש כל כך הרבה נושאים מעניינים לדבר איתם עם

החברה מרוסיה, החיים שלהם כל כך שונים משלנו, כל כך מוזרים.... רגע, אם המשפחה שלי לא

הייתה עולה לארץ, אני הייתי כנראה גם כזאת. וואו!

 

הפסקות עברית שהיינו עושים כשהיינו מוצאים את עצמנו לבד נהיו פחות ופחות קריטיות, ובשלב

מסוים אפילו הייתי נדהמת לשמוע אנשים מדברים בעברית ברחוב.

 

כשנכנסנו לבית כנסת בצפת, כשהסתובבנו בירושלים והמדריך סיפר על היהדות על המבנים,

התפילות, המסורת, כולם היו כל כך מרותקים, ואני חשבתי לעצמי, בואו נירגע וניקח את עצמנו

בפרופורציה, סך הכל הדת... אבל מהשאלות שלהם ומבטי הפליאה באותו בית כנסת, התחלתי

לראות את היהדות מהעיניים שלהם, ותכלס, יש לנו דת מדהימה! התגלית הייתה פוטו-תגלית,

לראות את המדינה דרך התמונות שהחברה צילמו, אני שכחתי שאנחנו חיים במקום כל כך יפה

ופתאום הרגשתי תיירת ולראות את כל המקומות כאילו אני יחד איתם רואה אותם בפעם הראשונה,

תכלס, אנחנו חיים בארץ נהדרת.

 

כשאני חושבת, על אותם ימים אני פשוט לא מצליחה להאמין שאלה היו ימים בודדים, כל שניה הייתה

מלאה בשיחות וסיפורים וחוויות ואנשים מדהימים שללא תגלית מעולם לא הייתי מכירה.

 

היו סיפורים על רוסיה, על החיים שם, הם הדהימו אותי לטובה ולרעה, אבל בעיקר רוסיה כבר לא

נראית לי מקום אפרורי שאפילו לא צריך לחשוב על לנסוע אליו, מקום שברחנו ממנו, אלה מקום

מסקרן, אפילו אקזוטי במקום מסוים, ששווה לנסוע אליו, מקום שהשורשים שלי ממנו. היו כמובן

שיחות כל ישראל, הפחד מפיגועים, הצבא, כשהחברה שמעו ששירתי בצבא הם היו בהלם. בת

ששירתה בצבא ועוד בתפקיד פיקודי שכלל נשק ושטח, הכיצד?? דרך הסיפורים שלי והשיחות

התחלתי גם לבחון את החוויה הישראלית שלי. משהו שמעולם לא יצא לי באמת לעשות, לנסות

לענות על שאלות שמעולם לא היה לי אומץ אפילו לשאול את עצמי, שאלות שממשיכות איתי ואני

חושבת ימשיכו איתי האלה.

 

אחד הדברים שגרמו לי להלם, הייתה ההבנה שחלק מהחברה מרוסיה הם נוצרים מובהקים

(מסתובבים עם צלב, הולכים לכנסיה..) ביום השני שאלתי את אלכס, המורה דרך, למה מביאים

אותם לארץ? זאת אמורה להיות חוויה יהודית.. אלכס אמר לי משהו שהוריד אותי מהעץ שהסביבה

שלי וכן גם אני חיינו עליו, וששינה לי את הראיה על תגלית ובאופן כללי החזיר אותי לארץ. הוא אמר

לי שתגלית מאמינה באמרה "המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו" וגם אם מתוך ה-40

המסע הזה ישפיע על 5-10 תגלית עשתה את שלה. כל מה שאני חשבתי עליו באותו רגע זה, איזו

גדולה זו, להמשיך להשקיע גם כשלמראית עין, נראה שאין למה להתאמץ הקשר של אותם אנשים

לישראל הוא אפסי וזו רק אופציה אחרונה למקרה שברוסיה יהיה ממש ממש רע, אבל לא, לחלק זה

הבית האמיתי, גם אם פיזית הם לא פה.. וחוץ מזה, מי מינה את היהודים הטהורים לגזע עליון? זה

הרי כבר קרה בעבר – ליהודים!

 

בהמשך הייתה לי עוד שיחה עם אלכס, על תגלית רוסים – למה תגלית רוסים נחשבת לנחותה, על

הזהות של הישראלים שעלו מרוסיה ובעיקר על דור שתקוע בין אמא רוסיה לבין הישראלי הצברי, מי

אנחנו? למה אנחנו כל כך מתביישים בהיותנו רוסים? ואז כל מה שיכלתי לחשוב עליו, פאק.. אני

כזאת. אני הייתי קוראת לילדים אחרים- רוסי מסריח, אני עכשיו מוצאת את עצמי במקרים מסוימים

מתביישת להודות שאני רוסיה. מה קרה לי? הרי אני גדלתי על התרבות הזו, ואיזו תרבות עשירה זו!!

 

אני מנסה עכשיו לשחזר את הרגעים המהותיים, העיקריים שהיוו בשבילי את תגלית, רגעים שאני

רוצה לכתוב אותם, על מנת שלא אשכח אותם אבל אני פשוט לא מצליחה לבודד אותם. כל ארוחה,

כל נסיעה במעלית, נסיעה באוטובוס, החברה הישראלים, לברך על התירוש ולראות את הפרצופים

הנדהמים שלא הבינו למה אין אלכוהול ביין, הקור / החום, הפעילות בערב האחרון שלמידתי אותם

מה זה כפרה ובדוק, הסיפורים של המדריך, שוטטות ברחובות ירושלים, חווית המדבר בלילה,

הוויכוחים איך נכון לקרוא: ימין לשמאל או שמאל לימין, יד ושם והר הרצל יחד עם ההרצאה של הצלם

על צילום תחת אש, איך המדריכים החברתיים ספרו אותנו, השירים הלא מוכרים ברוסית, השירים

הנורא מוכרים בעברית ואנגלית במבטא רוסי, רכיבה על גמלים, תרומת WIFI, הישיבה בערב בכניסה

למלון כי בפנים היה חנוק מידי, הא.

 

צהריים בירושלים כשניסיתי להסביר ל12 חברה מהקבוצה מה זה חומוס ושכדאי להם לשים אותו בלאפה

(ושזה לאפה ולא "בלין"!!!) ההליכה לבית הכנסת, להסביר שוב ושוב למה כל כך חשוב לשתות מים

בישראל כי אפשר להתייבש פה, הכותל, מצדה אחרי לילה ללא שינה, לענות לטלפון מהעבודה ברוסית

כי זה פתאום מרגיש נורא טבעי, אפילו הוודקה (ממתי אני שותה וודקה???) אפילו הרגעים בודדים שהייתי

לבד בחדר וניסיתי לנשום לרגע.. אבל כל רגע היה המדהים והייתי חוזרת אליו עכשיו שוב ושוב.

 

כשאני חושבת עכשיו על המסע הזה, החמישה ימים האלה שהרגישו כמו חמש שנים ועברו כמו חמש

שניות, אני רוצה לבכות ולצחוק, להגיד תודה שאני רוסיה ועם זאת שאני גם ישראלית, לא האמנתי

שחוויה כזאת אפשרית, חוויה שגם אחרי חודש אני לא מצליחה להשתחרר ממנה. אני פשוט לא

מצליחה לסכם את המסע הזה, כי זה בהחלט היה מסע. מדניאלה ישראלית שמתביישת בשורשים

שלה לדניאלה עם הרבה פחות דעות קדומות וסטראוטיפים, שלא ששופטת פחות ובעיקר גאה להיות

רוסיה!

 

תגלית – חמישה ימים שמרגישים כמו חמש שנים שעוברות תוך חמש שניות!