בואו לקחת חלק

עופר דר

חוויית התגלית שלי

 

תגלית

 

אתחיל בגילוי נאות - אני אדם שרגיל להתבטא בכתב, וזו הפעם הרביעית שאני מנסה לנסח

את הטקסט הקצר הזה ופשוט לא מצליח. 5 הימים שבהם הצטרפתי לתגלית היו כל כך

אינטנסיביים, מעוררי השראה ויוצאי דופן שקשה פשוט לסכם אותם במלל ותמונות בלבד.

החוויה היא רגשית, מנטאלית, חברתית, מאתגרת - ויותר מהכל היא אנושית.

 

החיבור עם החבר'ה האמריקאים לא היה מיידי. הם היו קבוצה מגובשת, קליקה שנוצרת

אחרי טיסה משותפת, לינה משותפת וארוחות משותפות של מס' ימים. אני וששת הישראלים

האחרים הגענו בהלם קל ל-37 התיירים האמריקאים הנרגשים שהגיעו מכל קצוות ארה"ב כדי

לחוות את ישראל. אחרי סבב היכרות קצר הם התחילו להיפתח לאט לאט, לנהל סמול-טוק.

 

החוויה המשמעותית הראשונה שלי הייתה בהיכל העצמאות. ישבנו איתם בהדרכה

שהעבירה בחורה צעירה, תיאטרלית, אנרגטית ודוברת אנגלית רהוטה וציפיתי שאחרי לילה

בו ישנתי מעט לא אצליח להקשיב לסיפור שאני יכול לדקלם בעצמי. שוב היישוב היהודי

בארץ, שוב כ"ט בנובמבר, הכרזת העצמאות, מלחמת העצמאות, אחרי ששמעתי את זה

ביסודי, בתיכון, בתנועה, בצבא, אחרי שהעברתי שיעורים והדרכות על כל זה בעצמי, כמה

שינוי יכולה לעשות מדריכה אחת? אבל זו לא הייתה רק היא שגרמה לכל העניין להיות

מרתק, מצמרר ומרגש. האווירה הייתה שונה. הם שומעים את הסיפור הזה בפעם הראשונה,

אלוהים, החבר'ה האלה הם יהודים בני 22-27 ושומעים את זה בפעם הראשונה, איך זה

יכול להיות?

 

כשהכרזת העצמאות נשמעה ברמקולים, עם התרגום של אותה מדריכה נפלאה, התרגשתי

כאילו אני עומד בהכרזת העצמאות הראשונה. זו הרי הכרזת העצמאות הראשונה שלהם, זה

בוודאי שווה משהו, נכון?

 

אני יודע שכתבתי רק חוויה אחת, אבל אני אגיד שוב שמאוד קשה לי לסכם. אני הרי מוותר

פה על המון דברים, על השיחה הכל כך חשובה שהייתה לנו על יצחק רבין, כשהם נדרשו

לשאול עוברי-אורח מה הם מרגישים לגבי או חושבים על הרצח, איך זה השפיע על המדינה,

האם הם זוכרים איפה הם היו באותו הרגע - והתגובות המדהימות של אזרחי ישראל שכל כך

להוטים לשתף ולחלוק אירוע כל כך רגשי ומשמעותי ולהפיץ את הסיפור החוצה. זה גורם לך

לחשוב על המדינה הזו והעם שלה, כמה אנחנו רעבים להשמיע את הסיפור שלנו, אולי כי

ביום-יום נראה שאף אחד לא מצליח להבין.

 

מהיום הראשון ועד היום האחרון (עליו אספר בהמשך) יש שני צירים בהם אתה חיי - הציר

ה"תיירותי" (אתרים היסטוריים, ים המלח) והציר החברתי-אנושי. תקשורת רציפה ויום-יומית

בשפה זרה היא קשה, והיא נהיית קשה הרבה יותר כשהשיחות סובבות סביב נושאים גדולים

ועולמיים מאוד או אישיים ופרטיים מאוד, יש להם כל כך הרבה שאלות לאמריקאים האלה,

והאמת - שכמו שהזכרתי לגבי השיחות על רבין - הרגשתי שלי יש כל כך הרבה תשובות

להשמיע, גם על מה שהם לא שואלים. ככה יוצא שמדברים על פוליטיקה, ועל התבגרות, ועל

כל הגיאוגרפיה והדמוגרפיה וההיסטוריה של הארץ המטורפת הזו (הם נפלו על אחד שמכיר

אותה טוב, לאורכה ולרוחבה, אז היה לי הרבה מה לספר) בלי להפסיק במשך 5 ימים.

 

רוב הטיול הוא בביגוד אזרחי, אתה אחד מהם, בדיוק כמוהם רק שונה בתכלית. הם שפים

במסעדות, אנשי עסקים, סטודנטים, ואתה - אתה קמב"ץ שמנהל מגמה של 7 פלוגות יום-

יום, את מפקדת של קורס מאבחנות, או קצינה באגף  אתה משתחרר השבוע אחרי ששירתת

כלוחם באגוז והחלמת מפציעה מצוק איתן. הם מספרים לך על ניהול של קצבייה ואתה

מספר להם כמה הרס ראית בעזה, ואיך הבנת שבלעדיו היו יורים בך מהגג שכבר לא נמצא

שם. אותו גיל בערך, חיים שונים לחלוטין. הם לא הגיעו ולא הגיעו לקצוות האנושיים שאתה

הגעת אליהם - וכל מה שהם מספרים עליו עדיין נמצא לפניך.

 

אז נדלג פה על רוב החוויות, נזכיר במילה את פעילות החטיפים בהם נתנו להם לטעום קצת

ילדות ישראלית בצורת קרמבו, במבה ושקדי מרק ונזכיר במשפט את קבלת השבת

המשותפת - שהיא, קצת בדומה להכרזת העצמאות, מרגישה כמו קבלת השבת הראשונה

בחייך, אתה לומד כמה לא מובן זה הביחד הזה וכמה שהוא מדהים גם עם אנשים שאתה

מכיר רק כמה ימים.

 

החוויה האחרונה בה אתמקד היא החוויה האחרונה שהייתה לנו, הישראלים עם שאר

הקבוצה. הביקור בהר הרצל בשבילי הוא בדרך כלל בעיקר היסטורי, אני לא מצליח להתחבר

באופן רגשי להנצחה וזיכרון לאומי, אבל גם המקום הזה קיבל משמעות יוצאת מן הכלל עם

היהודים הצעירים מארה"ב. קבר הרצל בחלקת גדולי האומה קיבל משמעות מחודשת

כשאנשים שלא מכירים את הסיפור שלו ראו אותו לראשונה בחייהם, אנשים שארץ ישראל

ומדינת ישראל מבחינתן הן פלא עלי אדמות, אהבה טרייה שגילו זה עתה. קברי הלוחמים,

מימי המחתרות עד ימינו אנו בערו מגאווה כשעיני התיירים המעריצות הסתכלו עליהם,

מרגישים את הוכרת התודה מבעד לשיש והחול.

 

אנחנו, הישראלים, התבקשנו לפני הצטרפותנו לתגלית לבחור חלל ולדבר עליו.

חלק דיברו על מישהו שהכירו, מישהו ששמעו עליו אישית, הרוגי צוק איתן או גל הטרור.

הבחירה שלי, שהייתה קשה משחשבתי, הייתה סרן ישי רוזלס ז"ל - מפקד מעורר השראה

שנהרג באסון צאלים האחרון ממרגמה טועה. הבחירה הייתה קשה לא רק בגלל הסיפור

האישי של רוזלס, שמשפחתו עלתה לארץ ועודדה אותו להתגייס לצבא והוא פיקד בגדוד

נצח יהודה עם מוטיבציה שסחפה איתה את חייליו - אלא בגלל מיקומו של הקבר, בחלקות החדשות.

 

אני חושב שבטעות הבאתי אותם לנקודה הכי קשה בישראל. אני מספר על רוזלס, ומאחוריי

- מקום ריק לקברים החדשים, לקברי החיילים הבאים שיאבדו את חייהם במלחמה היום-

יומית להגנה על המדינה וביטחון תושביה. קברים שלא ימולאו בשיבה טובה - קברים

שיתמלאו בגלל השלום שעדיין לא הגיע. החיילים שלי, החברים שלי, אולי אפילו אני -

המחשבות המצמררות לא נוטשות אותך. כשהם, החבר'ה הצעירים האלה שיכול להיות שלא

ראו חייל מחוץ למסך אלקטרוני בחייהם - מסתכלים עלינו ומסבירים לנו בעיניהם בלבד כמה

שהבחירה להשקיע ולתרום בצבא היא בחירה גדולה, משמעותית, ולא מובנת מאליה.

 

נפרדנו מהם בגן הוורדים בירושלים פרידה מרגשת ומעודדת. קיבלנו הזמנות לאירוח חם

ואוהב בכל מקום בארה"ב - וכמובן הזמנו אלינו לישראל בכל זמן ומקום שירצו. חבר טוב שלי

מקורס קצינים אמר לנו בסוף הקורס שיש לו הסכם שהוא עושה עם אנשים שהוא אוהב,

שגם אם לא שומרים על קשר חודשים ואפילו שנים ופתאום נזכרים אחד בשני - הקשר הזה

שורד לנצח ואפשר לחדש אותו בכל הזדמנות שרוצים. הצעתי את ההצעה במעגל ונפרדנו

כולנו כחברים לכל החיים. אני בטוח שאבקר בארה"ב, בכל פינה בה, עכשיו כשיש לי

משפחה מורחבת שתקבל אותי בזרועות פתוחות בכל פינה באמריקה.

 

השראה, אמונה באדם, אמונה בעצמי, פיתוח יכולות תקשורת והסברה, פיתוח רעיונות תוך

כדי שיח, חברים טובים לכל החיים וחוויה שלא אשכח לעולם. אלה כל הדברים שקיבלתי

בתגלית ולא הייתי מוותר על אף אחד מהם. תודה לכל מי שאפשר את החוויה הזו,

שמבחינתי היא חובה לכל חייל שיכול לקחת בה חלק!